בעית השורש במערכת החינוך בישראל והרפורמה הנדרשת בחינוך 

מערכת החינוך כוללת את מוסדות החינוך העוסקים בהוראה ואת משרד החינוך האמור לתמוך במוסדות הפעילים כספית, ארגונית ומקצועית-חינוכית. מערכת החינוך אמורה לשרת שני לקוחות עיקריים: ציבור הלומדים (ומשפחותיהם) והציבור הרחב. לכל אחד מהם יש ציפיות מתהליך החינוך/הלמידה כמתואר להלן:

- הממשלה מקצה למערכת החינוך תקציבים גדולים מתוך תקווה, שהקצאה זאת היא השקעה שתביא פירות בעתיד בצורת שגשוג כלכלי, ושגשוג זה הוא התמורה שהציבור הרחב מצפה לקבל בעבור התקציבים המוזרמים למערכת החינוך.

- ההורים שולחים את ילדיהם ללמוד במוסדות חינוך כדי שמערכת החינוך תכין אותם לחיים שלאחר הלימודים כך שיצליחו בהם. החיים של רוב האנשים מתנהלים בשלושה מעגלים: הראשון הוא המעגל האישי והמשפחתי, השני הוא המעגל החברתי (קהילתי/לאומי) והמעגל השלישי הוא מעגל התעסוקה (כשכיר או כעצמאי). לפיכך הציפיה של ההורים היא שמוסדות החינוך יקנו ללומד את הכלים הנדרשים לתפקוד טוב בשלושה המעגלים. ההורים מצפים ממערכת החינוך לזהות את הכלים הנדרשים להצלחה בחיים (בכל שלושה המעגלים), להכין תכניות לימודים לפיתוחם אצל הלומדים ולבצע את תהליכי הלמידה בצורה מקצועית ויעילה.

 1. הבעיה הכלכלית:

בוגרי מערכת החינוך מתקשים למצוא מקום תעסוקה (הבעיה קיימת ברחבי העולם ולא רק בישראל). חלקם מוצאים עבודה בעבודות מזדמנות וחלקם מובטלים, ולא זו בלבד שאינם תורמים לצמיחה הכלכלית המקווה אלא חלקם אפילו מהווה עול על מערכות הרווחה. סקרי מעסיקים העלו כי הבוגרים חסרי כישורי חיים הנדרשים ממועסק, כי כישורי חיים אלה אינם נלמדים כלל בבית ספר עיוני. ז.א. שבית הספר העיוני אינו ממלא את ציפיות התלמידים להשתלבותם כבוגרים בשוק התעסוקה ומאכזב את הציבור הרחב בניצול לא יעיל של תקציב החינוך, ניצול שאינו מביא לשגשוג כלכלי.

 2. בעיות בצורת הלמידה (בנוסף לבעיה של למידה לא משמעותית לתלמיד בעת הלמידה שאיתה מנסה להתמודד הרפורמה של שר החינוך)

כדי להקנות ללומדים כישורי חיים הנדרשים להשתלבות בשוק התעסוקה יש צורך בשינוי של צורת הלימוד הנוכחית. הסיבה לכך היא שכישורי חיים אצל בני אנוש אינם נקנים בלימוד עיוני אלא בלמידה חוויתית תוך התנסות וכל תלמיד צריך להיות אקטיבי בכל מהלך הלמידה. בשיטה הנוכחית המורה פעיל בשיעור וכן כמה תלמידים, אבל הרוב פסיבים. נדרשת צורת הוראה חדשה שאינה מוכרת לאנשי מערכת החינוך, שבה כל התלמידים יהיו אקטיבים ברוב הזמן של למידת כישורים.

בעבר היה ערך לפריטי מידע שאגורים בראשו של אדם. לאחר מהפכת המידע באינטרנט נעלם היתרון הזה ומידע שאדם אינו יודע יכול להגיע אליו מהאינטרנט תוך זמן קצר. לכן הערך של למידת מידע ירד ומולו עלה הערך של רכישת תובנות מה לעשות עם מידע. גם תהליך זה מחייב שינוי בצורת העבודה של מורה ממעניק מידע לחונך למידה. הסבה כזאת מחייבת תהליך מורכב שכלל אינו מוכר כיום. בנוסף לכך יש גם קושי בגיבוש קריטריון למתן ציון ללמידה החדשה. איך מודדים בכלל תובנה? הלמידה בעבר התבססה על שינון מידע ולכל שאלה היתה תשובה אחת נכונה. היום צריכים לפתח יצירתיות ולחפש מיגוון פתרונות לשאלה ולשפוט שיקולי בחירת פתרון. איך התלמיד ימדד על הצלחה? בסיכום ניתן לומר שכל הצורה של תפעול הלמידה צפויה להשתנות בעתיד הקרוב.

3. בעיה  של העדר קריטריון להחלטה על תכנית לימודים מוצלחת:

בכל מערכת חינוך יש מבחנים המודדים את הצלחת הלומדים לקלוט את חומר הלימוד של תכנית הלימודים, אולם אין אף מבחן המודד את התאמתה של תכנית לימודים לציפיות הלקוחות. יש צורך דחוף לבחון את תכניות הלימודים הקימות והתאמתן לציפיות ממערכת החינוך. בחינה כזאת צריכה להיעשות לא בצורה חד ממדית אלא בצורה רחבה (מולטידיסציפלינרית). ענין  זה יובהר בדוגמא של מקצוע המתמטיקה ברמת 3 יחידות. תכנית זאת אינה מקנה לבוגר שלה שום נכס אינטלקטואלי או מעשי לחיים אבל מכונה בטעות לימוד ליבה, שאדם בתקופתנו אינו יכול בלעדיו (וזאת כאשר בחברה המודרנית כ-80% מהאנשים אינם עוסקים בעיסוק טכני או מדעי ומתפקדים יום יום בלי להשתמש בחומר הלימוד הזה). בוועדת המקצוע חברים אנשים המתפרנסים ממתמטיקה והוראתה ואין בה אף אדם שייצג את צרכי הלקוחות (פסיכולוג? סוציולוג? כלכלן? איש רוח?) שישאל את השאלה "מה אמור חומר הלימוד להקנות ללומדים?". בעיה זאת אינה ייחודית למקצוע המתמטיקה ואינה ייחודית למערכת החינוך בישראל, אבל את האזרחים העובדה שגם במקומות אחרים ישנה בעיה דומה אינה מנחמת. הקושי בהחלטה על תכנית לימודים מוצלחת נובע מכך שאת ההצלחה צריך למדוד אחרי שהתלמיד הוא כבר בוגר והערכת ההצלחה צריכה להיעשות על ידי אנשים בעלי רקע מגוון (פסיכולוג? סוציולוג? כלכלן? איש רוח?) וזאת בנוסף לאנשי חינוך. השאלה שצריכה מענה על ידי הצוות המתואר כאן היא: האם תכנית הלימודים המסוימת תורמת להצלחת הבוגר בחיים שלאחר בית הספר?

 4. בעיות במשרד החינוך

4.1 תקציב משרד החינוך תופס נתח יותר מדי גדול מהתקציב למערכת החינוך וצריך כמו בפינלנד לשאוף למצב שחלק יותר גדול של התקציב יעבור ישירות למוסדות החינוך הבאים במגע עם הלקוחות – התלמידים. תהליך כזה צריך להתנהל תוך הגברת העצמאות של מוסדות החינוך כך שהם יוכלו לנצל אותו לפי הצרכים בשטח.

4.2 חלק גדול של ההחלטות במשרד החינוך נעשה בפורום של אנשי חינוך בלבד, כאשר השיקולים צריכים להיות מולטי-דיסציפלינרים ובפורומי ההחלטות גם הציבור הרחב צריך להיות מיוצג בצורה רחבה על ידי בעלי ניסיון חיים שונה מניסיון בתהליך החינוך.

הבעיות שתוארו לעיל צמחו מבעית שורש אחת והיא שמשרד החינוך אינו מאורגן לענות לציפיות של הלקוחות של מערכת החינוך אלא מאורגן לעבוד על פי מה שהמומחים שלו חושבים שטוב בשביל הציבור. מערכת החינוך (כמו במדינות אחרות) בכלל אינה בודקת באיזה מידה היא  ממלאת את הציפיות של הלקוחות שלה ופועלת בעיקר על פי העקרון "מה שהיה הוא שיהיה". היא מצליחה לשרוד כי משרד החינוך הוא מונופול על פי חוק וכמו בכל מונופול שרידות המנגנון קודמת  לצרכי הציבור. העובדים במערכת החינוך הם אנשים טובים ומסורים ועושים מה שנאמר להם לעשות ולכן מי שצריך לעשות את בדק הבית במשרד החינוך הוא מי שעומד בראש המערכת – דהיינו שר החינוך. הוא צריך להגדיר למערכת חזון ומתוך הפער בין המצוי לרצוי צריכים להיגזר היעדים לבצוע על פי תוכנית רב שנתית.

סיכום: נדרשת רפורמה לא רק בצורת הלמידה אלא גם בתכנים הנלמדים, וגם במבנה הארגוני של משרד החינוך.